החלטה בתיק פש"ר 1723/07

זוהי בקשת חייב למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל לפי פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה"). בבקשה נטען כי חובותיו של המבקש מגיעים לסך של כ - 142,000ש"ח ומספר נושיו הוא 5. החוב, רובו ככולו, מוצא את ביטויו בתיק הוצל"פ (ראשל"צ) 18-04241-02-8.

המבקש מפרט בתצהיר הנלווה לבקשתו כי בשנת 1998 ביקש ממנו חבר בשם בנימין זאבי לעזור לו במתן שיק בטחון בסך 45,000 ש"ח לטובת מר אליהו רובין, בספרו לו כי מדובר בעיסקת יהלומים. בדיעבד, כך טוען החייב, הסתבר לו כי מדובר בעיסקה ליבוא סמים. החייב, ביחד עם רובין וזאבי, נעצר ביום 31.1.99. שלושתם הורשעו ונשלחו לתקופות מאסר שונות. לאחר שחרורו ממאסר, פתח רובין את תיק ההוצל"פ הנ"ל בגין אותו שיק; החייב הגיש התנגדות, אך לא עמד בהפקדה, וזו נדחתה. החייב מציין בסוף תצהירו כי "כך, למעשה, כל חובותיי והסתבכותי נובעים מאותו שיק בסך 45,000 ש"ח לפקודת אליהו רובין שמסרתי למר זאבי ואלה השתמשו בו כבטחון לעיסקת סמים שביצעו" (סע' 12).

הכנ"ר מתנגד לבקשה. לשיטתו, קריסתו הכלכלית של החייב וצבירת חובו העיקרי נצבר בעטיה של עיסקת סמים שבה נטל החייב חלק כמממן; החייב הורשע בדין על פי הודאתו, ונשפט ל- 25 חודשי מאסר (ת"פ (מחוזי תל אביב) 40093/99). בנסיבות אלה סובר הכנ"ר כי החייב אינו ראוי להגנת הפקודה.

דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 6.3.08. כל צד חזר על טענותיו.

אין חולק כי "אחד השיקולים שיש לבחון מקום בו מתעוררת השאלה אם ליתן צו כינוס נכסים ופשיטת רגל (או לבטל צו כזה לאחר שניתן), נוגע לתום ליבו של החייב, לנסיבות שהובילו ליצירת החוב ולאמצעים שבהם נקט החייב עד הגיעו לבית המשפט" (ע"א 8937/05 תבין נ' הכנ"ר; 22.1.07). במסגרתו של ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' הכנ"ר, פ"ד נז(4) 197 (2003) נדונה, בין היתר, שאלת תום הלב בהקשר של פעילות בלתי חוקית. וכך נקבע: "על רקע זה מתעוררת השאלה אם יש לדחות בקשה למתן צו כינוס נכסים לבקשת חייב בשל הטעם כי החובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי. התשובה לשאלה זו תלויה כאמור בתכליות השונות שבבסיס הפקודה. אכן, בבדיקת התכליות הספציפיות של הפקודה - הן התכלית של ההגנה על הנושים הן התכלית של שיקום החייב - נראה כי אין בעצם העובדה כי החוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית כדי לשלול את תחולת הפקודה על החייב המבקש להכריז עליו כפושט רגל. השאלה אם הנושים יינזקו מפשיטת הרגל אם לאו אינה תלויה על פניה במקור החוב; זכות היסוד של החייב לשנות מדרכיו - זכות ה"תשובה" - ניצבת אף היא על רגליה. בנסיבות אלו גם אין לראות לכאורה את החייב כמי שפעל שלא בתום ^-לב. אכן, כאמור, יישומו של עקרון תום ^-הלב - בהקשרה של הפקודה - הינו בנסיבות שבהן נוצר החוב ובפעולת החייב במסגרת הליכי פשיטת הרגל... ככל שהחייב אינו מנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל; ככל שהחובות לא נוצרו תוך זלזול בנושים והקמת עסקי שווא - הרי שאין לראות בחייב כחסר תום ^-לב בהגשת הבקשה לפשיטת רגל רק בשל העובדה כי פעל במסגרת עסק לא חוקי. הנה ^-כי ^-כן, אין בהגשמת תכליותיה הספציפיות של הפקודה כדי להביא לשלילת תחולתה על חייב המבקש להכריז עליו כפושט רגל, שעה שחובותיו נוצרו במהלך ניהול עסק לא חוקי... שונה המצב באשר לתכלית הכללית שעניינה תקנת הציבור, השמירה על שלטון החוק והרתעת עבריינים. אכן, ככל שהפעילות שהביאה ליצירת החובות הייתה בלתי חוקית, הרי שמתן הגנה לחייב במסגרת הפקודה מעוררת קושי. עקרון היסוד שלפיו אין חוטא נשכר, ואין לעודד הפרת החוק על ^-ידי החוק עצמו, מחייב לכאורה כי חייב שיצר חובות במהלך פעילות של עסק לא חוקי לא יצא נשכר ולא יוכל לחסות תחת כנפיה של הפקודה (השוו סעיף 63(א) לפקודה). מכאן שקיימת התנגשות לכאורה בשאלה שבפנינו בין התכליות הספציפיות של דבר החקיקה ובין התכלית הכללית. שעה שאינטרס הנושים לא נפגע, החייב מבקש את שיקומו, והוא פעל בתום ^-לב, קיים קושי בהענקת מבוקשו של החייב, שכן היענות לבקשתו זו עומדת לכאורה בניגוד לתקנת הציבור, העומדת גם היא ביסוד תכליתו של דבר החקיקה. כיצד ניתן ליישב בין תכליות אלו?... התשובה לשאלה זו טמונה באיזון הראוי ביניהן. אכן, קיימת חשיבות לשיקומו של החייב וליכולתו לפתוח "דף חדש" בחייו, בייחוד מקום שבו הוא המבקש להכריז עליו כפושט רגל, ומקום שבו הדבר עולה בקנה אחד עם אינטרס הנושים, אולם תכלית זו אינה מוחלטת אלא יחסית. יש לאזן אותה עם התכלית הכללית שעניינה תקנת הציבור ומניעת הפרת החוק. גם תכלית כללית זו - בתורה - אינה מוחלטת. מניעת הפרת החוק והרתעת עבריינים היא תכלית חשובה, אולם אין היא מוחלטת. היא יכולה וניתנת לאיזון מול אינטרסים ותכליות נוספות. מהו אפוא האיזון הראוי? התשובה היא כי יש לבחון את מידת החומרה ואי ^-החוקיות העומדת על הפרק. נוכח חשיבות התכליות הספציפיות של ההגנה על הנושים ושיקומו של החייב תישלל ההגנה של הפקודה רק באותם המקרים שמדובר בהם באי ^-חוקיות של ממש, העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. אמת, הפרת חוק ככזו אינה רצויה ועומדת בניגוד לשלטון החוק, אולם לצורכי הפקודה ותכליתה יש למנוע את תחולת הפקודה רק באותם מקרים שבהם אי ^-החוקיות שמדובר בה נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור. אין די בכך שהחובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי - הא ותו לא. יש להראות כי החובות נוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי הנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור... בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם מדובר בעבירה פלילית אם לאו, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, ואם הורשע החייב בעבירה כאמור (וראו סעיף 63(א) לפקודה); את השאלה אם מדובר באי ^-חוקיות קבועה או חד ^-פעמית באופייה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו. כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי ^-החוקיות של העסק ובין יצירת החובות. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא באמות מידה אפשריות לבחינת מהותיות הניגוד של הפעילות לתקנת הציבור בהקשרה של הפקודה... מסקנתי זו, שלפיה יש לשלול את תחולת הפקודה על בקשת חייב להכריז על עצמו כפושט רגל בשל אי ^-החוקיות בניהול עסקו רק בנסיבות שמדובר בהן בפגיעה מהותית בתקנת הציבור ולא רק בשל עצם אי ^-החוקיות של ניהול העסק, מבוססת על אדנים מספר: ראשית, בקשתו של חייב להכריז על עצמו כפושט רגל אינה דבר של מה בכך. לצד ההפטר - כי יינתן - כוללת ההכרזה משמעויות לא פשוטות מבחינת החייב. במובן זה ניתן לראות בבקשת חייב - אם הוגשה בתום ^-לב - כרצון כן להשתקם ולפתוח בדרך חדשה, ובהכרה החברתית בשיקומו הכלכלי והאישי - כמעין "מחילה" על חובו... בנסיבות מעין אלה משקלה של אי ^-החוקיות שבמעשה המקורי פוחתת כנגד רצונו של החייב להשתקם. שנית, יש לזכור כי מדובר בחובות חוקיים שנוצרו במהלך פעילות בלתי חוקית. בנסיבות אלו מוצדק לשלול את הגנת הפקודה רק במקרים שבהם אי ^-החוקיות שבניהול העסק בולטת ועולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. שלישית, אין חולק כי תכליתה העיקרית של הפקודה היא כאמור הגנה על הנושים ועל שיקום החייב. התכלית הכללית של הרתעת עבריינים ומניעת פעילות בלתי חוקית היא חשובה, אך עם כל חשיבותה אין היא תכלית עיקרית במסגרת הפקודה. קיימים דברי חקיקה אחרים שתכליתם העיקרית היא הרתעת עבריינים וענישתם, אשר ^-על ^-כן מוצדק לא להחיל את הפקודה רק במקרים חריגים שבהם אי ^-החוקיות עולה כדי פגיעה מהותית בעקרון היסוד של השיטה בדבר תקנת הציבור" (עמ' 207 - 209) (ההדגשות לא במקור - א.ז.).

בענייננו מדובר באי-חוקיות ובהתנהגות חמורה, הנוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור. החייב הודה בה בהליך הפלילי והוא מנוע מלטעון אחרת. עמדת הכנ"ר מקובלת עליי לחלוטין.

בקשת החייב נדחית.

ניתנה היום י"א ב אדר ב, תשס"ח (18 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: